פסק דין משלים בתיק ת"א 6449-04

            א. פסק הדין הראשון והצורך בהשלמתו

1.         בתיק זה ניתן על ידי פסק דין ב-10.4.11 בתביעה ובתביעה שכנגד, הסובבות סביב פטנט הקשור לעולם הרפואה.

2.         בחלק האופרטיבי של אותו פסק דין נקבע (בסעיף 23) כדלקמן:

"א. יש לקבוע כי החל משלב מסוים, ובוודאי שמכאן ואילך, אין לראות את הצדדים כקשורים זה בזה בהסכם מחייב.

ב. מהקביעה דלעיל נגזר בין היתר, כי אין עוד תוקף להסכמה (הנ"ל בסעיף 4) לפיה הזכויות הבלעדיות לפיתוחו, לייצורו ולשיווקו של הפטנט מועברות לחברה, וכי החברה, שזכויות אלה הן כל מה שיש לה, הופכת להיות ריקה מתוכן. כפועל יוצא מכך ובכלל, גם אין מקום ליתן הוראות כלשהן בדבר מניות החברה, או לגבי כל הקשור בפעילותה. המשמעות היא שכל הזכויות בפטנט הן של ד"ר זוסמן בלבד, וככל שהדבר נחוץ היא גם רשאית לפעול כדי שרישום כל הזכויות בו במדינות שונות יהיה על שמה, ללא כל סייג ולפעול להסרת כל סייג, ככל שקיים סייג כזה.

ג. אין מקום לצווי עשה כלשהם. כך הוא לעניין מתן חשבונות שבתביעה העיקרית על כל הקשור בכך. כך הוא גם לעניין צווי העשה שנתבקשו בתביעה שכנגד, שעניינם בחיוב הנתבעים שכנגד לבצע פעולות אקטיביות בקשר לעמדות שהביעו בעבר ביחס לתובעים שכנגד.

ד. ניתן צו מניעה קבוע בהתאם למבוקש בסעיף 225.5.1 לכתב התביעה שכנגד, האוסר על הנתבעים שכנגד לשלוח מכתבים כלשהם לצד שלישי כלשהו בגין 'הפרת הפטנט' ו/או בגין 'שיתוף פעולה' כביכול בין הצד השלישי לבין התובעים שכנגד.

ה. אין מקום לחיוב כספי של צד זה או אחר כלפי רעהו.

ו. אין ליתן היתר נוסף לפיצול סעדים".

            על תוצאה זו הוספתי (בסעיף 39) כי "במכלול נתוני המקרה דנן, ובהתחשב גם בתוצאה הסופית ובכל שהוביל אליה, אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו".

3.         על פסק הדין הנ"ל הגישו התובעים דנן ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 4062/11), ומאוחר יותר הגישו הנתבעים דנן בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד.

4.         בטרם נדונה הבקשה הנ"ל, התקיים דיון מקדמי בערעור (לפני דן יחיד). בעקבות אותו דיון נתן המותב שלפניו התקיים הדיון המקדמי פסק דין, המובא כאן במלואו:

"לאחר שמיעת הצדדים ולאור הסכמתם, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בכתב הערעור ובבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד, ובשים לב להיקף החומר שהוצג בפני בית משפט קמא, הערעור מתקבל במובן זה שאני מורה על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שינמק ביתר הרחבה, ותוך התייחסות לתשתית העובדתית שהונחה בפניו, את התוצאה אליה הגיע בפסק דינו".

5.         לאחר החזרת התיק מבית המשפט העליון, ניתנה ב-26.10.11 החלטה שנאמר בה כדלהלן:

"פסק הדין הועבר לעיוני בימים אלה. בהמשך לנאמר בו וכדי לעמוד מקרוב על מה שטעון תוספת הנמקה, מתבקשים התובעים דנן להגיש את כתב הערעור, והנתבעים דנן מתבקשים להגיש את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד".

6.         לאחר שב-21.11.11 נשלמה הגשת המסמכים הנ"ל, הגיעה השעה להשלמת פסק הדין.

7.         כאן המקום לציין מדוע במקרה דנן פעלתי כפי שפעלתי בפסק הדין המקורי.

            כבר עמדו על כך שלא אחת דרך כתיבתו של פסק הדין מושפעת מתוצאתו הסופית (ראו למשל ש' אלמוג, "עיני המערער חשכו - בין הנרטיבי לנורמטיבי", מחקרי משפט טו (תש"ס) 295; י' יובל, "צדק נרטיבי", מחקרי משפט יח (תשס"ב) 283). במקרה דנן סברתי כי התוצאה הסופית ממש מתבקשת, וכמו בוקעת ועולה מאליה. בהמשך לכך ולנוכח העובדה שפסק הדין בא לאחר שורת הליכים קודמים (לרבות בבית המשפט העליון), ואף הוסכם כי "כלפי שני הצדדים יחול... מעשה בית דין מכח כל ההליכים הקודמים" (ראו סעיף 10 של פסק הדין), סברתי גם שמתקיים מה שנכתב אצל קפקא בספרו "המשפט", כי "פסק הדין אינו בא בבת אחת, מהלך המשפט הופך לאיטו להיות פסק הדין".

            בהמשך לכל שנאמר ולכך שציינתי כי "לתוצאה הסופית המורכבת (הנ"ל בסעיף 2 של פסק דין זה - ר.י.) איני מגיע מכוחה של עדות פלונית או אלמונית", וכי "התוצאה הנ"ל גם אינה נגזרת מפרט זה או אחר, אלא מן ההשקפה המשפטית על התמונה בכללותה ועל מרכיביה" (סעיף 25 של פסק הדין), מצאתי לנכון לבנות את פסק הדין כפי שבניתיו.